צפרדעים ונשיקות

הם יושבים בפינת כל רחוב. לעיתים מנסים להסתיר אותם ועדיין, הם תופסים חלק ניכר בנוף העירוני. אנו עוברים אותם כל יום ואף מאכילים אותם בתדירות גבוהה. ובכל זאת, אם היינו צריכים לתאר רחוב אוטופי סביר להניח שהם היו נשארים בחוץ. מדובר כמובן בצפרדעים, פחי האשפה הציבורים הירוקים בעלי הלוע הגדול שנפתח ונסגר כל פעם שמישהו ניגש אליו.

             מפגש הצפרדעים - להם אסור לרכל עלינו?

בבלוג הזה אני אבקש לסקור את התופעות המתרחשות סביב פחי הזבל שלנו. מה נכנס פנימה ולא פחות חשוב, מי נשאר בחוץ? מתי אנו תופסים את הפחים כרכוש פרטי ומתי הם נחלת הציבור.


הפחים יוצרים פראדוקס מסויים. מצד אחד, ככל שיהיו יותר פחים והם יהיו יותר בולטים הרחובות יהיו יותר נקיים. אינני מצדיק זאת לרגע אבל, יתכן שאנשים שזורקים זבל לריצפה לא היו עושים את אותו האקט אילו היה פח בקרבת מקום. בנוסף, קורה לא מעט שהפח מתמלא ומתחיל לגלוש גם החוצה. ערימות הזבל נאספות מחוץ לפח והחתולים וחזירי הבר מתענגים אליהם כמוצאי שלל רב. הם משאירים עקבות של זבל לאורך הרחוב ומלכלכים את העיר. מספר רב יותר של פחים היה מצמצם את התופעה.

מצד שני, הפחים עצמם תקועים בנוף העירוני כעצם בגרון. אנשים נמנעים מלעבור בסמוך אליהם. הריח והלכלוך בסביבת הפח הוא בלתי נמנע. כל ניסיון ליפות את הפחים ולהפוך אותם לאלמנט אסטטי מועד לכישלון.


                אכילת יתר - פח מחוץ לסופר מרקט במרכז זיו, חיפה


כיצד בכל זאת ניתן למצוא את אותם הנסיכים הטמונים בתוך כל צפרדע? בעזרת התבוננות מעמיקה קצת יותר אנו נגלה שהצפרדע הוא גם מוקד לחסד, לעזרה הדדית או אפילו סתם מחסן זמני לחפצים בדרך מבעלים אחד לשני.


             אוצר זמני

אותו הפח שאנו זורקים אליו את שקית הזבל ממרחק כמה מטרים על מנת לא להתקרב יותר מידי הוא גם אותו הכירוי של הכלב או החתול מחוסרי הבית שמחפשים מקלט מהשמש הלוהט או הגשם היורד.



הצפרדע הוא מגנט לפונקציות ציבוריות. במבט ראשון ניתן לראות שהוא מושך אליו את שאר מיכליות המיחזור. הוא ימצא לעיתים קרובות ליד ארון חשמל או מים שכונתיים. בנוסף ניתן למצוא מקומות בהם הפח ממש מגדיר את המדרכה, החניה והרחוב.


לטוב או לרע צפרדעים אלו הם חלק אינטגראלי מההתנהלות היומיומית שלנו. בסוף נצטרך כמובן לשאול: האם גם לצפרדעים יש רגשות???