עבודות עפר

עבודות עפר

יומן נוף עירוני. אביב תש"ע – 2010. עומר וולף

עבודתי התרכזה באזור החוף המערבי של חיפה – חוף הכרמל, חוף זמיר, חוף דדו ועד חוף הסטודנטים.

החוף מאפשר שלל אימפרוביזציות בתוכו והוא אולי המרחב המזוהה ביותר עם אימפרוביזציות אנושיות. הגדרות השימוש בחוף שונות מכל מקום אחר בעיר; זהו מרחב שמאפשר פעולות שבקונטקסט אחר היו נראות לרוב הזויות כמעט.

את תופעת ה"הזוי", אם ניתן להגדיר אותה ככה, החלטתי להפגיש עם תופעת האדישות המאפיינת של החברה הישראלית. החברה שלנו רוויה בלחצים, מתחים ומקרים מצערים רבים, ה"לא צפוי" הוא הצפוי שלה, תרבות ה"יהיה בסדר", ובהכללה גסה – כחברה – ה"לא צפוי", אבסורדי ככל שיהיה – "עובר לנו ליד".

המפגש הזה בין האבסורדי והאפטי מציג שלל מצבים סוריאליסטיים לחלוטין.

קראתי ליומן "עבודות עפר", מכיוון שהאימפרוביזציות שתועדו בו מתעסקות במפגש האנושי עם חול. המפגשים האלה שקורים דווקא בחוף היום נראים צפויים בחלקם ופחות צפויים באחרים, אך מבט אליהם מהצד מאפשר לנו להסתכל עליהם בעיניים אחרות ולגלות אותם מחדש. שם מדויק יותר יהיה אולי, "התבוננות בעבודות עפר". [זאת כותרת שמתכתבת כמובן עם תופעות מוכרות בישראל של היום כמו מדיניות השיפוצים הלאומית והאישית התמידית והדיבור הקבוע על אדמה וגבולות, אבל אשאיר גם משהו לפרשנות.]

המקרה שגרם לי לבחור לתעד את התופעה הזאת, הוא הטרקטור הצהוב בחוף הים.

חוף זמיר - חיפה, חמישי 3.6 13:25

"לאבא שלי יש טרקטור צהוב". הקאטרפילר הצהוב עובר הלוך ושוב על-גבי החוף העמוס, עם אבנים עצומות בכפו (כאילו אומר "אני אבנה ארמון גדול יותר משלך, מממממממממש גדול!"), חולף שוב ושוב וזוכה למבט חטוף בקושי מהילדים שהוא הזיז הצידה ממשחק המטקות. הטרקטור חולף, והמשחק מיד מתחדש. למרות הנוכחות הדומיננטית של העצם הגדול הזה במרחב ועל-אף שהמקרה לא אופייני (זהו לא הטרקטור הקטן הירוק הקבוע שעובר בחוף, מפנה את הפסולת וגורף את החול; יותר מזה – ההתערבות כאן היא בשטח החוף עצמו, שטח שנתפש כטבעי יותר וכמעט ואינו מופרע בבסיס), הטרקטור בלתי-נראה בעיני המתבוננים בו בחוף. ההכנסה של כביש מסוכן למרחב שאינו מופרע על-ידי כלי רכב כבדים בדרך כלל, הניכוס של קרקע, עבודות השיפוץ של המזח הקרוב באמצעות הנחת האבנים – חולפות ליד הרוחצים. האפטיות אל הטרקטור היא מוחלטת.

נעבור מאבנים גדולות, לאבנים קטנות יותר. הרבה יותר.

הילדה בוחנת אבנים. היא חולשת בעיניה על החול, מזהה אבן לטעמה, אוספת אותה אליה – אך אינה אוספת אותה – היא בוחנת אותה, וזורקת חזרה לחול. פעולה סיזיפית כזו. בשלב מסוים, מתחילה לסמן את האבנים שהיא מרימה בפחם שמצאה בחוף. מסמנת, וזורקת.

חוף זמיר - חיפה. חמישי 3.6.10 13:35

משעשע לראות ברקע התצלומים, אישה מבוגרת שמבצעת פעולה זהה כמעט. פער הגילים גדול אמנם, אך הפעולה דומה להחריד. היא חולפת על פני החוף כולו (מקצהו האחד ועד קצהו השני, וחזרה, הייתי בחוף מספיק זמן כדי להבחין...), בוחנת אבן אבן, צדף צדף, מרימה אחת פה ומביטה מקרוב יותר באחת אחרת, אך לא אוספת אותן. עיניה שקועות בחול וגבה מופנה כמעט תמיד אל הים, למעט מבטים חטופים פה ושם.

משהו בפעולה הסיזיפית הזאת, חסרת התועלת, שאין לה לא סוף וגם לא התחלה, נראה מתאים לחוף. הפעולה של הילדה מספקת בעיקר שעות שקט לאמה שיושבת איתה; ואולי זהו בעצם אחד המאפיינים שמאפשר את המידור מהסביבה – השקט האינסופי, הרעש האפור.

מרחבים מנוכסים. חוף דדו - חיפה. ראשון 20.6.10 18:38

מרחבי החול של החוף לא חפים מהגדרות של טריטוריה, שקובעות עובדות בשטח. הפעולות אינן תמידיות אולי אבל הניכוס הוא די קבוע. המסעדות לאורך החוף מגדירות את הטריטוריה שלהן באמצעות צבע כיסאות החוף. גבולות הטריטוריה מטשטשים במפגש עם הים, בו נראה שהמסעדה מאבדת חלק ניכר מהשליטה והמשתמשים הופכים לבעלים הבלעדיים כמעט.

גבולות. חוף דדו - חיפה. ראשון 20.6.10 19:03

במפגש בין הטריטוריות, הגבולות מטשטשים. צבעי הכיסאות מתערבבים.

לאחר איסוף הכיסאות, נראה כאילו החוף חזר לבעליו המקוריים – חסר בעלות, ובאזורים מסוימים בחוף הסטודנטים רק עמודים נשארים כמזכרת לבעלות כלשהי על השטח. (שווה הצצה: http://www.youtube.com/watch?v=rv_Iz_I6h8E)

רצף טריטוריות. חוף הסטודנטים - חיפה. ראשון 20.6.10 18:18

בסוף רצף המסעדות, עוברת הגדרת הטריטוריה ל"אוטואי-הגלידה", רצף רכבי מכירה במרחקים קבועים האחד מהשני, רכבים שהטריטוריה שלהם מוגדרת באופן ניכר מאוד למרות שאין אמצעים פיזיים כמעט שמגדירים אותה. נוכחות הטריטוריה ברורה, ומרחב המכירה ברור. הטריטוריה שלהם מוגדרת גם באמצעות המוסיקה שהם משמיעים בקולי קולות, שבלי להרגיש – מזמזמים להם העוברים והשבים ליד אותו הרכב, ומנוכסים בעצם כך לשליטתו ולתוך הטריטוריה שלו, הופכים לחלק ממנה.

נחזור לעבודות העפר ולנקודה שהתחלתי ממנה. חוף הכרמל - חיפה, ראשון 20.6.10 17:28
מגרש כדורגל חפור באמצע החוף. אלמנט ההפתעה ניכר בפניו של הילד, שלא ידע שהתעתוע בחול מסתיר בחובו מפלצת כזו.

זהו מגרש כדורגל חופים שחופרת העירייה כל קיץ לקראת עונת המשחקים. לא זכיתי לצלם את פעולת הטרקטורים-הופכים-את-החוף, אבל המציאות הפיזית שהם הותירו אחריהם מעבירה בצורה טובה את התחושה.

ארמונות בחול... ואנשים בחול. חוף דדו - חיפה. 20.6.10 19:05

חוף דדו דרום - חיפה. ראשון 20.6.10 18:07

חוף דדו, חיפה. חמישי 3.6.10 14:05

ארמונות בחול... ואנשים בחול.

בכל מקום אחר בעיר, קבירת אנשים באדמה הייתה נראית פעולה עבריינית משהו, או לכל הפחות מלווה בעצבות מסוימת כחלק ממחזור החיים של בעל-חיים. אך בחוף הים הפעולה לגיטימית לגמרי ומשעשעת. הפעולות של חפירה, וקבירה, וחשיפה, ושאר פעולות בחול, הן חלק בלתי נפרד מחוף הים.

חוף הסטודנטים - חיפה. 20.6.10 18:12

בכלל, חוף הים הוא מרחב שמאפשר פעולות יצריות אלימות והוצאת אגרסיות. בחוף זה יראה מקובל. (אני לא אזכיר את "בעל זבוב" וסיפורי התפשטות למיניהם, כי זה יחטא למקום להביא את האמירה לנקודות קיצון כאלה.)

הפעולות הללו לרוב יערבו מגע עם החול, והרבה פעמים עיצוב שלו.

חוף דדו - חיפה. 20.6.10 18:04

חוף דדו - חיפה. 20.6.10 18:52

שלישיית הילדים בחוף מערבת את כל אלה. פעולת המשחק והאלימות יחד עם החול.

הילד השמן מנהל את העסק, ויחד עם הילד השני (בעומק התמונה) רודפים אחרי הילד השלישי. הם מחליפים ביניהם מבטים מרחוק, חותרים למגע, אך הקרב לא מגיע לשלב הפיזי כשהילד השלישי נמלט ברחבי החוף. הוא הילד השלישי, לא הילד המותקף. הוא חוזר.

החלק השני בסרטון מכיל תמונות קשות, ראו הוזהרתם. שוב פעולות סזיפיות, חוזרות, אך שימו לב- הילד השלישי לא משתמש בקאבובה שהוא עיצב בחול. זהו נשק יום הדין, הוא לא יכול לוותר עליו – בלעדיו – לא תהיה לו זכות קיום. הוא מעדיף לתקוף באמצעות החול ובוחר לא להשתמש בקאבובה שכה עמל על יצירתה. הוא שומר עליה מכל משמר. מגע, והתרחקות, ומגע, ובריחה וחוזר.

שני הילדים האחרים עשו ממש מבצר בחול, מאגר של קאבובות להתקפה.

אירוני לסיטואציה שהשלט באזור זה מצביע על איסור משחק, "מקום אסור למשחקים", ובכלל – הצבה של שלט כזה בחוף מעלה גיחוך.

חוף דדו - חיפה. 20.6.10 19:01

שימו לב לילד הזה. כוריאוגרפיה יוצאת דופן, לא כך?

מסמן, ומצייר, ומוחק, ומוסיף. החוף מאפשר את כל זה, מאפשר לסמן טריטוריות ואז לעבור ביניהן. הוא לוח חלק, ארגז חול גדול.

נשאלת השאלה, איפה ההורים שלו??

חוף הסטודנטים - חיפה. 20.6.10 18:10

החוף מקבל, והחוף מוחק.

החוף מגיב לך.

החלוצה החדשה מפריחה את השממה.

חוף דדו - חיפה, ראשון 20.6.10 19:21

החלוצה החדשה מפריחה את השממה. חוף דדו - חיפה. ראשון 20.6.10 19:21

למרות שהבחירה לשים כאן את הקליפ הבא חוטאת לעיקר (שכן ההתעסקות שלי בחוף לא גלשה לרומנטיות או לפואטיות, ההתייחסות שלי לחוף הייתה הרבה יותר כוחנית, ארצית, אולי אמיתית).  "עברתי רק כדי לראות" של תומר יוסף ובן הנדלר – קליפ שמציג את חוף-הים כארגז חול גדול של... זיכרון.

עברתי רק כדי לראות

מילים: אסתר שמיר, לחן: אפרים שמיר

כאן היה מכחול ואנו שניים, מציירים ציור בתוך צבעים, שלא יוכלו לדהות.

כאן היתה טירה ונהר זורם בלי מים, עברתי רק כדי לראות.

הטירה עמדה בראש הגבע, בתוכה נפלו הרבה מילים, שאיש עוד לא אמר.

הפרחים שרקו מן מזמור מחמיא לטבע, היום הוא שיר מאוד מוכר.

לא, אין טירה אל תביט עליה, היא איננה.

אין מה לרוץ ככה, אין יותר שמיים.

הגבירה כבר מתה, אין נהר בלי מים.

עברתי רק כדי לראות.

הקירות סדוקים, הכל קפא.

ואתה יושב בראש זקוף וכבר מוכן לשלוט, קח את שתי ידי וראה בשתי עינייך. היום הכל בוער פחות.

...

כאן היה מכחול ואנו שניים, מציירים ציור בתוך צבעים, שלא יוכלו לדהות.

...

הקליפ הזה מבטא בצורה מובהקת עניין שלא דיברתי עליו קודם, שהוא הפן האישי. הוא רלוונטי לגבי כל אחד ואחד מהמקרים, האישיים או האישיים כביכול שהוצגו פה. האם החופש הזה של חוף הים מאפשר באמת יצירה של משהו אישי יותר, פתיחות מסוימת, חופש? האם המקרים האלה מציגים באמת משהו אישי? האם הפרטי הוא גם אישי? מה המקום של החברה פה? מה המשמעותי מבין ההשפעות?

ואם חוזרים לבסיס, בהתבוננות הזאת על החוף, הדגש הוא אישי, פרטני, פרטי. האם נכון בכלל לעשות היקש כולל כלשהו?

החוף הוא ארגז חול גדול.  ארגז חול עירוני.