הפסקול האורבני - נגני הרחוב
אנו חווים את המרחב העירוני דרך החושים השונים ובעוצמות שונות.
כל גירוי מוביל לתגובה במוחנו ולעיתים אף לשינוי בהתנהגותנו.
חוויות וגירויים ויזואליים הם השכיחים ביותר ואולי אף מובנים מאליהם, אך אולי עוצמתם פחותה יחסית מאחר ומהם אנו רגילים להימלט; תמיד נוכל לעצום עיניים ולהפליג למקום אחר.
את הפסקול האורבני, לעומת זאת, לא באותה הקלות ניתן להשתיק. נגני הרחוב מלווים אותנו בקרנות הרחוב וממלאים את חושינו במוזיקה אותה הם בוחרים, ולנו, שסתימת אוזניים סתם כך ברחוב נראית לנו משונה, נותר רק לשמוע ולהקשיב.
נדמה כי הבדל מהותי ישנו בין גירויים ויזואליים לגירויים בשמיעה וכי קשה יותר להתעלם מרעשים מטרידים או מסיחי דעת מאשר שלטי חוצות או מראות חריגים.
אם כן, לא נוכל להתעלם לחלוטין מהפסקול האורבני אך העוברים ושבים יגיבו בצורות שונות: חלקם מביטים בשעון ומתעלמים בנימוס, חלקם עוצרים ומקשיבים וחלקם משתתפים בהופעה ותורמים מכספם.
מעניין לבחון איך שינויי ההרגלים של האנשים באים לידי ביטוי. מאחר ונגן הרחוב יושב במקום קבוע, האם חלק מהאנשים יבחרו מראש לשנות את מסלול הליכתם? האם חלקם יבחרו דווקא לעבור בצומת הרחובות הזה כדי לשמוע מעט צלילי כינור? האם מוזיקה רומנטית יכולה לגרום לפתע לחיוך אצל העוברים?
שינויים רבים יכולים לקרות אך נוכל לומר בוודאות שאותה קרן רחוב שונה לחלוטין ללא צלילי המוזיקה האופייניים לה.
פסקול אורבני 1-
נגן הרחוב הבודד
תל אביב, 1/5/2010, 10:50
פסקול אורבני 2-
נגן הקלידים - ולדימיר
חיפה, מרכז הכרמל, אי-תנועה, יום שישי 21.5.2010 11:30
פסקול אורבני 3-
כתבה על מקצועם של נגני הרחוב אתר האינטרנט Ynet, 24/4/2007:
מלחינים את הפסקול האורבני /יאיר קלדור 24/4/2007 10:35
יום העבודה של נגני רחוב אינו ארוך במיוחד - חמש שעות בלבד. התשלום במזומן ואפשר לדבר עם אנשים על הדרך, אבל בחורף הפרנסה הופכת לבעייתית. כלכלה בגובה הרחוב עם מוזיקאים לא שגרתיים
כבר 15 שנים שגרגורי יושב על כסא פלסטיק מתחת לבניין של עיריית תל אביב. ראשי עירייה באים והולכים, ממשלות קמות ונופלות, אבל גרגורי והאקורדיון בשלהם: כל יום מתשע עד שתיים הוא יושב ומנגן ליד מדרגות הבטון שמובילות לכניסה לבניין, מרוויח את לחמו.
למרות הקשר ההדוק של המדינה לכל מה שנוגע לשירה בציבור, דווקא תרבות עממית של נגני רחוב לא התפתחה בישראל. היחס כלפי נגני רחוב נוטה להיות כאל קבצנים משוכללים. ובכל זאת, עבור רובם מדובר בבחירה ולא בכורח.
"פעם הייתי מנגנת בתזמורת הקאמרית של אשדוד" אומרת נינה, שמנגנת יחד עם חברה ליד גן העיר בתל אביב. "אבל שם צריך היה לחכות הרבה עד שהצ'ק היה מגיע. ברחוב אני מקבלת לפחות כסף מזומן. אני לא צריכה לחכות. חוץ מזה אני אוהבת לנגן כאן. אפשר לדבר עם אנשים ואני אוהבת לדבר. אני גם מלמדת מוזיקה, ככה שזאת לא הפרנסה היחידה שלי".
במפתיע או לא, רוב נגני הרחוב אותם יצא לנו לפגוש היו יוצאי ברית המועצות לשעבר. כולם הגיעו לארץ עם ניסיון
מוזיקלי עשיר, ובחלק מהמקרים ניגנו בתזמורות שונות לפני שפתחו בקריירת סולו על המדרכה. הנרייטה למשל ניגנה שנים רבות בתזמורות מוסקבה וקייב. נינה למדה באקדמיה לילדים מוזיקליים.
"הבעיה העיקרית היא שבימים של גשם אי אפשר לנגן", אומר גרגורי, שמוריד את האקורדיון ומתמתח מעט. בשעה שתיים מגיע לאותה נקודה נגן סקסופון, וגרגורי מפנה את מקומו. "אפשר לנגן במקום יבש, מתחת למדרגות כאן, אבל בכל מקרה אין הרבה אנשים ברחוב".
יום העבודה של נגני רחוב אינו ארוך במיוחד, לא יותר מחמש שעות. רובם מתמקמים בשעות הבוקר ומנגנים עד הצהריים, אז הם אורזים את הכלים בחזרה, סופרים את המטבעות וממשיכים לעיסוקים אחרים. רובם אינם ששים לגלות כמה כסף הם מרוויחים, אך הסכימו לגלות לנו מתי אנשים נדיבים יותר מהרגיל. "בבוקר אנשים נותנים יותר" אומרת הנרייטה, שמנגנת על צ'לו ליד דיזינגוף סנטר. "מתשע עד אחת עשרה, ואחר כך משתיים עשרה וחצי". לדברי גרגורי, אנשים נוטים לתת יותר כסף בימי שישי ובחגים.
מלחינים את הפסקול האורבני /יאיר קלדור 24/4/2007 10:35
יום העבודה של נגני רחוב אינו ארוך במיוחד - חמש שעות בלבד. התשלום במזומן ואפשר לדבר עם אנשים על הדרך, אבל בחורף הפרנסה הופכת לבעייתית. כלכלה בגובה הרחוב עם מוזיקאים לא שגרתיים
כבר 15 שנים שגרגורי יושב על כסא פלסטיק מתחת לבניין של עיריית תל אביב. ראשי עירייה באים והולכים, ממשלות קמות ונופלות, אבל גרגורי והאקורדיון בשלהם: כל יום מתשע עד שתיים הוא יושב ומנגן ליד מדרגות הבטון שמובילות לכניסה לבניין, מרוויח את לחמו.
למרות הקשר ההדוק של המדינה לכל מה שנוגע לשירה בציבור, דווקא תרבות עממית של נגני רחוב לא התפתחה בישראל. היחס כלפי נגני רחוב נוטה להיות כאל קבצנים משוכללים. ובכל זאת, עבור רובם מדובר בבחירה ולא בכורח.
"פעם הייתי מנגנת בתזמורת הקאמרית של אשדוד" אומרת נינה, שמנגנת יחד עם חברה ליד גן העיר בתל אביב. "אבל שם צריך היה לחכות הרבה עד שהצ'ק היה מגיע. ברחוב אני מקבלת לפחות כסף מזומן. אני לא צריכה לחכות. חוץ מזה אני אוהבת לנגן כאן. אפשר לדבר עם אנשים ואני אוהבת לדבר. אני גם מלמדת מוזיקה, ככה שזאת לא הפרנסה היחידה שלי".
במפתיע או לא, רוב נגני הרחוב אותם יצא לנו לפגוש היו יוצאי ברית המועצות לשעבר. כולם הגיעו לארץ עם ניסיון
מוזיקלי עשיר, ובחלק מהמקרים ניגנו בתזמורות שונות לפני שפתחו בקריירת סולו על המדרכה. הנרייטה למשל ניגנה שנים רבות בתזמורות מוסקבה וקייב. נינה למדה באקדמיה לילדים מוזיקליים.
"הבעיה העיקרית היא שבימים של גשם אי אפשר לנגן", אומר גרגורי, שמוריד את האקורדיון ומתמתח מעט. בשעה שתיים מגיע לאותה נקודה נגן סקסופון, וגרגורי מפנה את מקומו. "אפשר לנגן במקום יבש, מתחת למדרגות כאן, אבל בכל מקרה אין הרבה אנשים ברחוב".
יום העבודה של נגני רחוב אינו ארוך במיוחד, לא יותר מחמש שעות. רובם מתמקמים בשעות הבוקר ומנגנים עד הצהריים, אז הם אורזים את הכלים בחזרה, סופרים את המטבעות וממשיכים לעיסוקים אחרים. רובם אינם ששים לגלות כמה כסף הם מרוויחים, אך הסכימו לגלות לנו מתי אנשים נדיבים יותר מהרגיל. "בבוקר אנשים נותנים יותר" אומרת הנרייטה, שמנגנת על צ'לו ליד דיזינגוף סנטר. "מתשע עד אחת עשרה, ואחר כך משתיים עשרה וחצי". לדברי גרגורי, אנשים נוטים לתת יותר כסף בימי שישי ובחגים.
פסקול אורבני 4-
נגן הכינור ברחבת הסינמטק, מרכז הכרמל, חיפה
יום שישי 21.5.2010 11:30-
http://www.youtube.com/watch?v=40WbdVkiX6U
פסקול אורבני 5-
נגן האקורדיון במרכז המסחרי, מרכז הכרמל, חיפה
יום שישי 21.5.2010 12:15-
http://www.youtube.com/watch?v=oCFk3ncV8UU
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה